נעה בלאסמוסיקהיוגהחינוךEnglish Version
"המקום ההוא" אוסף סיפורי דרך

הבד הכי עדין בעולם

כולם ישבו סביב שולחן עגול. היו שם כל האנשים שאהבה וכולם היו סועדים את לבם צוחקים ומשוחחים. ואז הרגישה שהיא צריכה לשנות מקום. היא קמה והתיישבה ליד אחד החברים והשיחה נמשכה, והארוחה התארכה, ושוב קמה והתיישבה ליד מישהו אחר וכך חזרה ועשתה במשך זמן ממושך ואז לפתע שמעה צליל פעמון.
אף אחד מלבדה לא שמע את הצליל. היא התבוננה באנשים ושאלה אותם אם מי מהם שמע את הצלצול, אבל כולם הנידו בראשם בשלילה. היא הבינה שהפעמון צלצל בעבורה, במיוחד בשבילה.
היא הייתה סקרנית ומשועשעת מה הכוונה הנסתרת של הדברים, או מי זה שעושה לה תעלול זה, אבל בתוך תוכה ידעה שיש משמעות נוספת לדברים.
היא בקשה סליחה לרגע, קמה מעם השולחן ויצאה מהחדר.
צליל הפעמון המשיך לצלצל כאילו הוא קורא לה לבוא אחריו. היא ירדה במדרגות וכשיצאה לרחוב הצליל המשיך לצלצל והיא הייתה סקרנית לדעת מהיכן הוא בא.
"האם זה צליל פעמון כנסיה?" שאלה את עצמה
אבל מיד היה לה ברור שזה לא יכול להיות פעמון כנסיה, כי הרי אין כל כנסיה בסביבה בה גרה.
היא המשיכה ללכת ברחוב עד שהגיעה לפינה. צליל הפעמון המשיך להדהד ולצלצל.
מוזר, אמרה לעצמה, אין הבדל בעוצמת הצליל, והרי זה לא יכול להיות. או שאני מתקרבת או שאני מתרחקת ממנו. עכשו כבר היה לה ברור שהיא נמצאת באיזה תהליך מוזר שיש בו קסם שפועל עליה באופן לא מודע והיא תחת הקסם.
אולי נדמה לי הכל, בכלל: שאלה את עצמה
ונזכרה בשולחן ויושביו, ואולי השולחן הזה הוא גם פרי דמיון? אבל היא הייתה קיימת ונוכחת ללא ספק וזה הותיר אותה בהרגשה מוזרה שיש כאן משהו שאינה מבינה.
הייתי צריכה מישהו שיסביר לי מה קורה כאן, אמרה לעצמה בעוד היא הולכת ומתקרבת לחורשת העצים בקצה הרחוב.
היה לה ברור שמשהו מחכה לה שם, מישהו או משהו, זאת לא ידעה. מחשבותיה התחילו להתערבב והיא הרגישה כמו סחרחורת קלה.
עלי לשבת כמה דקות בכדי להתארגן, חשבה. לפני החורשה היה ספסל והיא התיישבה על הספסל ועצמה עיניה.
באותו הרגע בו עצמה עיניה, נעלם צליל הפעמון כלא היה והיא ראתה את עצמה במקום שונה לחלוטין.
היא עמדה לבדה בכיכר גדולה. כיכר לא מוכרה, כיכר עתיקה. בכיכר היו מזרקות צבעוניות ששפעו קילוחי מים עדינים.
הצבעים השונים של המים העבירו בה הרגשה של שמחה: סוף סוף יש אני רואה משהו נעים, אמרה לעצמה.
בכיכר הלכו אנשים חבושים בטורבנים. כמו פרסים או הודים, חשבה. היא עמדה שם ליד אחת המזרקות והתבוננה בתוך המים.
אחד האנשים ניגש אליה ושאל: "את אווה?"
כן - ענתה מופתעת - מהיכן אתה יודע את שמי?
האיש חייך ופתח את הטורבן שהיה מעל ראשו והוציא ממנו תמונת פספורט שלה והראה לה.
"איך הגיעה התמונה לידיך"? שאלה אווה נדהמת
"זה פשוט מאוד - ענה האיש - אני עוקב אחריך כבר שנים על גבי שנים."
"עוקב אחרי? - שאלה אווה - מה פתאום? לשם מה? מה אתה מחפש?"
ואז האיש נעלם כאילו בלעה אותו האדמה והפעמון חזר לצלצל בתעוזה גדולה.
אווה אמרה לעצמה שעכשו ברור שיש קשר בין הפעמון לאיש עם הטורבן על ראשו, עדיין לא התאוששה מהצורה בה הוציא את תמונתה מהטורבן והנה הכל גז ונעלם.
היא המשיכה ללכת בכיכר ונעצרה לפני מזרקה אחרת.
אחד האנשים ניגש אליה ושאל: "את אווה?"
"כן" ענתה וחשבה - זה חוזר שוב!
האיש שאף הוא חבש טורבן היה בעל פנים נעימות במיוחד. הוא התבונן בה ואמר:
"לי אין תמונה וגם אין לי פעמון, אבל יש לי משהו אחר בשבילך, אם את רוצה."
אווה הסתכלה בו ואמרה לעצמה שאין לה מה לחשוש והחליטה להשיב בחיוב. היא נדה בראשה ושאלה: "מה יש לך בשבילי?"
אך שמע האיש את תשובתה ומיד שרק שריקה מיוחדת. מאי-שם הופיע סוס צחור שנעמד לידם.
"שבי על הסוס" פקד האיש, "ואני אוביל אותך למקום ההוא".
"לאיזה מקום?" - שאלה אווה
"למקום של ה"משהו אחר בשבילך", השיב האיש וכבר ישב על הסוס ועזר לה לעלות ולשבת לפניו.
אווה שאלה את עצמה אם זה נכון לעשות כך, אבל הם כבר דהרו בחורשה.
"לאן אתה מוביל אותי?" שאלה
"למקום ההוא". ענה האיש
הם הגיעו לבית בו היו המון אנשים. כולם התגודדו ודברו זה עם זה. פניהם היו שונות מהפנים שהכירה. הם נראו לה יוונים, פרסים, הודים, אוזבקיסטנים. אף אחד לא שם לב לסוס ואליהם. כולם דברו זה עם זה ונראו טרודים ביותר.
האיש עזר לחווה לרדת מהסוס ואמר: "היכנסי לכאן."
אווה הלכה ישר נכחה לתוך הבית.
בתוך הבית היו כמה מדרגות ואווה ירדה במדרגות.
סוף סוף הגעתי - אמרה לעצמה ונשמה לרווחה.
בסוף גרם המדרגות היה מקום בו טוו חוטי משי.
זה הדבר האחרון שהייתי חושבת - אמרה לעצמה.
היו שם שני סינים שישבו ליד כישור מיוחד וארגו את הבד הכי עדין בעולם.
"שלום" אמרה חווה
שני הסינים הרימו ראשם והשיבו בקידה מנומסת.
"האם אני מפריעה לכם?" שאלה
"כלל וכלל לא -ענו- בעצם חיכינו לך."
"חיכיתם לי?" שאלה בפתיעה
"כן - ענו שניהם - כי את יכולה לעזור לנו."
"אבל אני לא מבינה במשי או בחוטי משי" אמרה חווה
הסינים היו נבוכים, כעכעו בגרונם והמשיכו:
"לא צריך להבין בחוטי משי, זאת המלאכה שלנו. צריך להבין בנפש האדם."
חווה לא האמינה למשמע אוזניה, אבל באותו רגע האיש עם הטורבן הגיע אף הוא.
"אני אעזור, - אמר.
"בבקשה ואדרבה" אמרה
"ובכן, אמר בעל הטורבן, הסינים מתכוונים לכך שהדרך בה את נושמת ונושפת משפיעה על טווית חוטי המשי."
"לא יתכן, פסקה חווה, מה פתאום?"
"הנשימה שלך נותנת את קצב לטוויה" ענה בעל הטורבן
"אבל אני בכלל לא מכירה אותם", התרעמה חווה
"אין דבר, ענה בעל הטורבן, דווקא זה חשוב שעד עכשו לא הכרת אותם, אבל עכשו את מכירה."
"הסביר לי בבקשה באופן רציונלי" אמרה חווה
"אוהו, ענה בעל הטורבן, באופן רציונלי? אז אראה לך את הרציונל!"
הוא עלה למעלה והוריד את הסוס בעקבותיו. כשהסוס ירד במדרגות הוא הלך וקטן עד שהגיע לגודל של סוס צעצוע וכך נכנס לחדר הטוויה, חווה ראתה את כל זה והרגישה שהכל מתהפך בראשה.
הוא אמר: "משהו רציונלי הופך למשחק ילדים במקום של אמת."
בדיוק אז נשמע צליל הפעמון וחווה לפתה את ראשה ואמרה: "זה הצליל"!
ושוב הייתה בכיכר עם המזרקות הצבעוניות ובעל הטורבן הראשון עמד לידה ותמונתה בידו.
היא שאלה: "ראית כל מה שקרה לי?"
"כן, ענה, ראיתי ושמעתי."
"ומה אתה חושב עלי?" שאלה
"שאת מתחילה להתכנס פנימה", ענה
באותו הרגע הכל הסתובב והתהפך וחווה מצאה את עצמה ליד השולחן עם כל המשפחה והרגישה את ידו של בעלה על ידה. צליל הפעמון הלך והתרחק, הלך ונמוג.

חזרה לרשימת הסיפורים

הדף שהנכם קוראים עכשיו הודפס מהאתר של נעה בלאס - http://www.noablass.com - בקרו באתר כדי לקבל עוד מידע ולהתעדכן בחדשות!