נעה בלאסמוסיקהיוגהחינוךEnglish Version
"המקום ההוא" אוסף סיפורי דרך

התרחשויות

הוא הלך ברחוב שעלה בשיפוע. בסוף הרחוב עמדה כנסיה מצד ימין ובית כנסת מצד שמאל. הוא עבר בין שניהם וראשו מושפל. שניהם היו זרים לו למרות שאת בית הכנסת הכיר מעיר מגוריו. בסוף הרחוב הייתה פניה חדה ימינה. הוא התבונן וראה שהרחוב מתעקל למטה לכוון העמק.
העמק היה ירוק ופלגי מים לרוב זרמו בו. הוא נשם מלוא ריאותיו והתבונן על העמק.
היה לו חבל להפסיד את המראה מלמעלה, לכן נשאר עוד קצת בעיקול.
בעודו עומד ומתבונן בעמק ראה מראה מוזר. בעמק הלכו בעלי חיים אגדתיים. היו שם סוסים בעלי כנף וגמלים שחורים שעופפו באוויר ונחתו על גגות הבתים. מדבשותיהם ירדו ילדים שעמדו ושרו במקהלה.
כששמע את המקהלה הרגיש צביטה בלב. קולו היה תמיד מתוח והפעם הרגיש שהשירה הזו מרפה לו את מיתרי הקול ושלבו נהיה קל עליו.
"מעולם לא חשבתי שיש קשר בין מיתרי הקול והעליזות", אמר לעצמו תוך שהוא חושב איך בדיוק התרחשה ההבחנה.
"זו שירת הילדים, אמר לעצמו, כמו מלאכים."
עוד לא גמר לחשוב על המלאכים וכבר ניצב לפניו מלאך בעל כנפיים גדולות. המלאך שח באזנו:
"מר פלוני, האם יואיל כבודו להתכבד?"
"להתכבד במה?" שאל בחרדה
"להתכבד בתעופה בצוותא עמי", השיב המלאך ומוטת כנפיו הפרושות הייתה כמו של מטוס ענק. הוא לא היסס ומיד עלה על כנפי המלאך.
"מיד נהיה בעמק, שח לו המלאך בדרך מעופם, ואתה תשיר יחד עם המקהלה", פסק.
הוא לא הבין וגם לא חשב להבין את כל ההתרחשויות. הוא הסתפק בצלילות האוויר.
בעודו חווה את התעופה נחת בעמק כשבידו נוצה לבנה למזכרת.
המלאך כלא היה ואילו במקום הנמוך ביותר בעמק עמדה מקהלת ילדים ושרה. מאחוריהם ראה את הגמלים השחורים רובצים ומחכים. מעניין אם הם מרגישים את מה שאני מרגיש בשמעם את המקהלה, חשב בלבו. הוא חיפש בעיניו אחר מנצח המקהלה אך לא היה שם כלל מנצח. הילדים שרו בקולות מלאכיים שהרחיבו את לבו והקלו על מעמסת גרונו. בעודו עומד ומתבונן הרגיש שהגמלים שמאחור מנפנפים בכנפיהם. הנפנופים היו בקצב השירה. הוא לא יכול היה להמיש עיניו מכנפי הגמלים ואז הרגיש שמלבד גרונו שהלך והתרווח יש כאן עוד משהו נסתר שעובד עליו בעליל. והדבר הזה קשור באופן ברור לכנפי הגמלים. הוא עצם עיניו כדי לחוש יותר טוב מהו הדבר אותו הוא חש ואז הרגיש שגבו הולך ונפתח כאילו דלתות ישנות שלא ידע על קיומן נפתחות.
"זה העניין" אמר לעצמו, "אף פעם לא חשבתי שבגב שלי ישנן דלתות". באותו הרגע הבין את עניין הקול. "כמובן שאני לחוץ, הקול שלי לחוץ, אז יש לפתוח את הדלתות שבגב על מנת להפסיק להיות לחוץ." למרות כל מה שאמר לעצמו הרגיש שעדיין החידה לא נפתרה באופן משביע רצון. לכן החליט לפקוח את עיניו ולראות מה מתרחש בעמק.
שירת המקהלה המשיכה כל אותו הזמן. כשפקח את עיניו, היו הילדים שבמקהלה סדורים באופן מיוחד: הם עמדו בן-בת, בן-בת. אישוני עיניו התרחבו מתמהון: הרי כך לא שרים, אמר לעצמו, שרים לפי גובה הקולות, וכאן במקהלה זו, שרים באופן שונה לחלוטין.. לא גובה הקולות אלא משהו אחר קובע. ועדיין שירת הילדים המשיכה להתרונן והוא חזר והרגיש שקולו הולך ומתרכך, הגם שלא הוציא מלה מפיו כל אותה עת. ושדלתות גבו הולכות ונהיות משומנות. הפלא ופלא, חשב, מתרחש כאן משהו בל יאומן, אני מקבל טיפול כשאיני יודע מי הוא המטפל. באותו הרגע קפץ בלי משים קפיצה גדולה ישר לתוך המקהלה. הילדים פינו לו מקום והוא מצא את עצמו עומד ליד בת גבוהה מאוד ששרה בעיניים עצומות בסופרן עדין ורך. הוא הרגיש שכולם רוצים שגם הוא ישיר והתבייש כי הרי אינו ילד ואיך ישמע קולו במקהלה נפלאה זו: ואז הרגיש שדלתות גבו מתחילות להתנפנף כמו כנפיים ורוח נעימה ביותר שורה עליו ומבלי משים החל לזמזם בינו לבין עצמו. הבת שלידו פקחה עיניה וחייכה אליו ודלתות גבו התחילו מתרוממות ויורדות מתרוממות ויורדות והוא התחיל לשיר.
בזמן ששר לא הבחין בכל שוני בין קולו לקולות הילדים. כבר לא היה לו חשוב איך זה יתכן. באותו הזמן נכנסו הגמלים השחורים לתוך שורות המקהלה ורבצו בשקט בין השורות.
השירה כה העסיקה אותו שלא היה לו זמן לחשוב מדוע ולמה נכנסו הגמלים בין השורות ואיזה תפקיד יש להם. לאט לאט הרגיש שכל שאריות המתח שהיו בו במשך עשרות שנים הולכות ונעלמות והוא משוחרר.
אני משוחרר ממש, אמר לעצמו, פעם ראשונה מזה זמן רב שאני משוחרר באופן ממשי. הקול שלו הלך והתרכך עד כדי כך שנשמע כקולם של הילדים והוא הרגיש שהוא אפוף באהבה אינסופית מכל עבר. הוא התרגש מאוד ורצה לנשק את כולם, גם את הגמלים שהמשיכו לרבוץ חרישית.
המקהלה סיימה את שירתה והוא הלך יחד עם כל הילדים ומצא את עצמו עולה בעיקול המשופע. הליכתו הייתה קלה מהרגיל. כאילו אני נישא על כנפי נשרים, אמר לעצמו ואז נזכר שבעצם אלה כנפי הגמלים ותהה מה קרה עם הגמלים השחורים. באותו הרגע שמע קול משק כנפיים מעליו, הוא הרים ראשו וראה סיעת גמלים שחורים מתעופפת בשמים. הוא נעמד והתבונן בחזיון המוזר וראה שעל כל גמל יושב ילד. הילדים נופפו לו לשלום והוא הרים את ידו וקרא: "שלום, שלום מקהלה נפלאה". וקולו היה רך וענוג כקטיפה.
הוא עבר על פני בית הכנסת וקולות התפילה וצלילי הפעמונים התמזגו בראשו עם קולות שירת הילדים והוא נאנח אנחת רווחה.

חזרה לרשימת הסיפורים

הדף שהנכם קוראים עכשיו הודפס מהאתר של נעה בלאס - http://www.noablass.com - בקרו באתר כדי לקבל עוד מידע ולהתעדכן בחדשות!